על רשות המיסים, עונשי מאסר ומוסר 

"יש להעדיף את האינטרס הציבורי בענישתם של עברייני מס על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם ואין מצוקה כלכלית או בריאותית של נאשם המורשע בעבירות מס כדי להוות חסינות ממאסר בפועל" זה הנימוק המרכזי שעמד מאחורי פסק הדין ששלח בנובמבר 2008 את קבלנה הגדול ביותר של חיפה, עד מיתון האינתיפאדה בשנת 2003, ל 20 חודשי מאסר. לפושט רגל זה, שהיה מיקירי ותורמי העיר במשך שנים רבות ובן למשפחה קבלנית גדולה ומוכרת, לא עמדו נימוקים כמו זיקנה, מצב בריאותי או המעבר מחיי מיליונר למחיה מקצבת הביטוח הלאומי.
באותו אולם שבו הורשע חברי, ורבים מהקולגות שלי מחיפה, אספתי החומרים מהם כתבתי את הפרק הראשון של ספר הניהול: למות כלכלית ולהישאר בחיים ספר חובה למנהל המצליח. אני יכול להעיד שמדובר בשופטת ישרה מאין כמוה, עניינית ולדעתי אף הרואה בתפקידה שליחות מטעם הציבור. ולמרות זאת, כתבתי בספרי את המילים הבאות:
בספר דברים נכתב "וזכרת כי עבד היית במצרים" ולא בכדי. דברים נחשב לספר מוסרי, הומאני, סוציאלי וחינוכי. מדוע עלינו לקיים את מצוותיו של ה'?
כי מוצאנו מעבדים הופך את ההגנה והסעד על החלשים לבסיס האמונה והמוסר היהודי, שהכתיב פילוסופיה שעברה לעולם המודרני. לו יהודי היה מייעץ ל'נסיך' מפירנצה, עצותיו היו סעד ועזרה לנתיניו ולא 'מקיאבליזם'.
ביהדות לא התעלמו ממצב בו מי שהסתבך בחובות לא רק מת כלכלית אלא עלול שלא להישאר בחיים, כי חייו הקודמים הסתיימו ונפתחה מכירתו לעבדות. לכן נקבע שכל שבע שנים תהיה שנת 'שמיטת חובות'.
היהודי המאמין יכול להיות גאה שעקרונות המוסר ומושג 'שמיטת החובות', שמקורן ביהדות, הפכו נפוצות בעולם כולו. היהדות קבעה שזו אינה מצווה החלה על אדמת ארץ ישראל בשנת השמיטה, אלא ראויה בכל מקום בגלובוס. לכן, ייתכן ויש לנו היסטורית חלק באימוץ הצהרות מוסריות על 'שמיטת חובות', כמו זו של העולם המערבי בהתייחס ל'עולם השלישי'.
האם אחרי אינתיפאדה או מלחמה לא ראוי שהמדינה תאמץ, מיוזמתה, 'שמיטת חובות' למגזר או קבוצה, שנחלשה ממעשה האיבה שהמדינה לקחה בהם חלק?!
כמומחה על-פי השכלתי וכמי שהרצה בנושאי אתיקה ושחיתות בכל רשות שומרת חוק, אני מאמין שבעצם קיום המשפטים נגד קבלני חיפה שקרסו בשנות המיתון-אינתיפאדה ישנו פן בלתי מוסרי. שמירת החוק היא ערך נעלה. אולם, אי שמירת החוק כתוצאה מכוחות שאינם חלק ממהלך מסחרי רגיל, כלומר כתוצאה מהמהלכים המדיניים שהובילו לאינתיפאדה ובעקבותיה להתרסקות ענף הנדל"ן בפריפריה, מחייבת התייחסות שונה. המדינה היתה חייבת להגדיר קריטריונים על פיהם קבלנים, באזורים מוגדרים של קריסה נרחבת, יוכלו להיחלץ מהמפולת הכלכלית, לה גרמה מדיניות הממשלה. לא מוסרי שהמדינה יצרה מצב בו היא סיכנה את הישרדותם הכלכלית של קבלני חיפה ולאחר מכן הוסיפה ותבעה אותם, בשם האינטרס הציבורי.
נוסע שעלה בשנת 2003, כמדי יום לפני כן, בקו 37 בחיפה הניח שהאוטובוס יוביל אותו לביתו. האוטובוס התפוצץ. האם המדינה העמידה אותו לדין בגין אי חיזוי 'קו המוות'?
גם שמשון פריצקר עלה בתמימות על עגלת היזמות והבניה בחיפה, כאביו המנוח לפניו, ובעקביות במשך עשרות שנים. אז איך קורה שהמדינה שלנו שחוקקה חוקי פשיטת רגל נאורים, כמקובל בכל מדינה בעולם, להגנה על אלו שנותרו חסרי כל - אך אותם חוקים אינם מגנים על הפרט בפני המדינה עצמה, אפילו זו כתוצאה ממדיניות המדינה עצמה?
בימים אלה קורסות בעולם חברות רבות, לרבות תאגידי ענק. המדינה המערבית מלאימה את החברות, מונח שכולו הזרמת הון לחברות קורסות. מדובר בהחלטה של הריבון מי מהמנהלים ישרוד ומי יישאר חסר כל.
שמשון פריצקר, קבלנה הגדול ביותר של חיפה על למיתון אינתיפאדה, לא נותר רק חסר כל. הוא נותר בתחושת בדידות ותסכול ממדינה (יהודית) בה יש חוקי צדק לכלל ושמירה על האינטרס הציבורי, אך זו מדינה ללא גרם של חמלה.
המאמר התפרסם לראשונה באימגו.